top of page
  • תמונת הסופר/תHumans without Borders

סדנת אימהות ב"שערי צדק"

כל מתנדבת בעמותה שלנו הייתה יכולה להבחין ללא קושי שהאימהות של הילדים החולים הן בדרך כלל המטפלות העיקריות בילדים, הנושאות במרבית עומס הטיפול. הילדים הפלסטינים שאנו מביאים לטיפול בישראל סובלים ממחלות כרוניות קשות במשך שנים רבות; רבים מהם חולים מאז לידתם. מקומות המגורים של המשפחות נמצאים לעתים קרובות במרחק רב מבתי החולים, ועליהם לעבור מרחקים כדי להגיע למחסום ולהמשיך משם לבית החולים. הנסיעה הלוך ושוב, יחד עם שעות הטיפול הממושכות, מחייבות ימים ארוכים מחוץ לבית. ילדים הזקוקים לדיאליזה מגיעים לבית החולים בין שלוש לשש פעמים בשבוע, בדרך כלל בלוויית אימותיהם, והאימהות הללו פשוט מותשות מן העומס המוטל עליהן בגין הדאגה לילד חולה, תוך שהן ממשיכות למלא את תפקידן כאימהות לשאר ילדי המשפחה וכעקרות בית.


אלונה בידני-אורבך





עמותת "אדם ללא גבולות" החליטה להעניק מעט תמיכה לכמה מן האימהות המבלות ימים ארוכים בבית החולים "שערי צדק". ולכן ארגַנו בשבילן סדנה שבה ניתנה להן הזדמנות לשוחח על תפקידן במשפחה ועל תנאי החיים יוצאי הדופן שלהן. את הסדנה הנחתה סוזן אבו-וסאל מעמותת "נשים לגופן", והשתתפו בה גם שתי עובדות סוציאליות מבית החולים. קיימנו שני מפגשים בני שעתיים כל אחד – במפגש הראשון שהתקיים ב-27 באוגוסט השתתפו 6 נשים, ובמפגש השני שהתקיים ב-1 בספטמבר השתתפו 15 נשים. כל אישה קיבלה ספר בערבית בנושא בריאות האישה שהוציאה לאור עמותת "נשים לגופן". המפגשים נערכו בשעות שבהן הילדים היו בדיאליזה. לפני המפגש הראשון הנשים היו ספקניות ביחס להשתתפותן בתוכנית והביעו חשש ביחס לתוצאות מפגש כזה. ואכן רק שש נשים הגיעו למפגש הראשון. אך למפגש השני כבר הגיעו 15 נשים, לאחר ששמעו מן הסתם על הצלחת המפגש הראשון.

במהלך המפגשים דיברו הנשים על הרגשת הבדידות שהן חוות כאימהות לילדים חולים וסיפרו שהצורך להקדיש את רוב זמנן לילדים החולים גורם לריחוק מן המשפחה המורחבת ומן השכנים. "לא יכולתי לחגוג את החג, כי לא הצלחנו לבקר את המשפחה." "אין לי אף אחד שאני יכולה לסמוך עליו; המשפחה לא מבינה את המצב שלי". "פשוט הפסקתי לנסות לדבר עם השכנים שלי על המצב שלנו". המשפחה כבר לא מעוניינת להקשיב".

הנשים שבו וציינו שהציר המרכזי של חייהן הוא הדאגה העמוקה לרווחת ילדיהן החולים (ולאחדות יש יותר מילד אחד הזקוק לטיפול). הן מרגישות שאף אחד, לעתים גם הבעל, אינו מבין באמת את מצבן. "אני סובלת רגשית; הוא (הבעל) לא מבין כמה מאמץ אני משקיעה; והוא לא עוזר בכלל". "יש דברים שאת לא יכולה לספר לאף אחד, אז אני מדברת אל עצמי".

האימהות סיפרו לחברותיהן שהדאגה לילדים לא מותירה להן זמן לדאוג לעצמן או לטפל בבריאות שלהן. "יש לי מחויבויות שעליי למלא; אין לי זמן לעצמי; אני לא זוכרת מתי עשיתי משהו לטובת עצמי; אני דואגת אך ורק לילד החולה". "אני מפחדת ללכת לרופא, שמא אגלה שאני חולה".

מנחת הקבוצה דיברה באריכות על החשיבות של פינוי זמן לעצמן ושל הקפדה על הבריאות שלהן. הנשים ביטאו הרגשת הקלה מעצם ההזדמנות לחלוק את רגשותיהן עם אימהות אחרות הנמצאות במצב דומה ומהידיעה שהן אינן לבד. הן דיברו בפתיחות על דרכים שיאפשרו להקל על חיי היום יום שלהן ועודדו זו את זו.

שני המפגשים הצביעו בבירור על הצורך הדחוף של האימהות להיפגש ולשוחח על רגשותיהן ועל נושאים מעשיים הנוגעים למצבן. צוות השירות הסוציאלי של בית החולים החליט להקים קבוצה שתיפגש אחת לחודש כדי לתת לאימהות מקום שבו תוכלנה לדון בפתיחות במורכבות של חייהן כאימהות לילדים חולים.

אם מצבה הכספי יאפשר זאת, תשקול עמותת "אדם ללא גבולות" ארגון סדנאות נוספות מסוג זה במרכזי בריאות אחרים שעמם אנחנו נמצאים בקשר.

צפייה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page