top of page

סיפורי מתנדבים - ערב של עניין והנאה


דוברים על במת תיאטרון החצר


ב-27 באוקטובר 2022, כ-75 מתנדבים פעילים ב"אדם ללא גבולות" התכנסו בתיאטרון החצר בנטף לערב של חוויות ובילוי משותף.לָרי: זהו ערב מיוחד ל"אדם ללא גבולות" עם כה הרבה מתנדבים שנאספו יחד ל"תיאטרון בחצר" כדי ליהנות מהאירוח הנדיב ומהכיבוד הטעים שהכינה הדסה וכדי לדבר על הילדים ועל המשפחות שאנחנו עוזרים להם – הסיפורים השמחים וגם העצובים העומדים בלב העשייה ההתנדבותית שלנו.


בתחילה נשמע מפי אחדים ממתנדבי העמותה על ניסיונם וחוויותיהם במישורי העשייה השונים בהם פעילה העמותה. לאחר מכן תנעים לנו הזמרת הנפלאה, יעל דקלבאום, במבחר משיריה. בנוסף להיותה זמרת, יעל היא פעילה חברתית ויוזמת שיתופי פעולה בין נשים פלסטיניות וישראליות במסגרת "נשים עושות שלום". חלק מפעילויות אלו היו לאבני דרך מרכזיות במאבק נגד הכיבוש.

תודה מיוחדת לדרור שסייע רבות לארגון הערב; להדסה ואיתן שהעמידו לרשות האירוע את המקום וכל האביזרים הנלווים של "תיאטרון בחצר" ממערכת השמע והתאורה ועד למטעמי התקרובת.ונפנה עכשיו לדוברת הראשונה, איימי, אחת מארבעת רכזי ההסעות, יחד עם מיכל, אֱיָל ודני.


אֵימי – רכזת מתנדבים

לרי: מי לא מכיר את אימי?אֵימי: דרור ביקש אותי לדבר על האתגרים של רכז הנסיעות, אבל אני מעדיפה להציג את עבודתנו באור חיובי ואופטימי.אכן יש גם אתגרים בהסעות שכולנו מתמודדים אתם: קשיי שפה, קשיים טכניים ולוגיסטיים וההשפעה המתמשכת של מצב הכיבוש. את מתעוררת בשבע בבוקר, עדיין חצי ישנה, היישר אל סוגים שונים של בעיות. יש שפע של אתגרים המגיעים לפתחנו, במינון קצת יותר גבוה מלשאר המתנדבים משום שאנחנו מקבלים קריאות טלפון מכולם.

אבל אם לדייק זה לא מתרחש לעתים כל כך תכופות. לעתים אני ממש מופתעת מכך שהדברים זורמים. עומדת לרשותנו מערכת הסעות ממוחשבת. בערב שלפני מועד הטיפול מקבלת כל משפחה את פרטי המתנדב שעומד להסיע אותם. לעתים נדירות מאוד קורה שמתנדב שוכח את משימתו או אינו מתייצב להסעה מסיבה אחרת. אני חייבת לציין – אֱיָל הוא המומחה שלנו למידע – שלפחות 98 אחוז ואולי אף יותר מההסעות מתבצעות כמתוכנן. זה כולל גם את יכולתנו להגיב ולתת מענה לפנייה של הרגע האחרון. לעתים מקבלים קריאה בשעה שתיים לפנות בוקר: ילד נתקף בחום גבוה ואנחנו מגיבים ומוצאים פתרון.כך שנכון, תפקיד הרכז הוא אכן אתגר ולפעמים לא פשוט, אבל הסיפוק הוא גדול. יש לי קשרים עם אנשים שמעולם לא פגשתי אבל אנחנו מתכתבים ושולחים זה לזה את אהבתנו. המתנדבים הם אנשים מיוחדים והם מאוד מאורגנים. הם יוצאים למשימתם ללא כל בעיות ומשלימים את ההסעה ללא תלונות או צורך בהוקרה.

תודה לכולם. לאלה מכם שמקרוב באתם ורוצים להתרשם מעבודת הרכזים – אתם מוזמנים. זו עבודה נפלאה.לרי: אֵימי, בנוסף לעבודת הריכוז, פעילה גם בוועדה הרפואית שעושה עבודה חשובה מאוד בצניעות ובשקט. עם הגידול במספר הנזקקים לטיפולים, משרד הבריאות של הרשות אינו מספק לילדים את כל הסיוע הרפואי הנדרש להם. אנחנו מנסים לגייס כסף לעזור לילדים במצבים קריטיים. לא אתאר זאת במונחים של "חיים או מוות", אבל יש ביטוי אחר ששמעתי אותו פעמים רבות מהרבה מאוד אנשים: "ניתוח קוסמטי". יודעים מה זה? "ניתוח קוסמטי" זה שם קוד לכל דבר שהם לא מוכנים לשלם עבורו. אנחנו מצליחים לגייס תרומות לקניית תרופות, אביזרים רפואיים ואף לממן הליכים רפואיים וניתוחים. אלו פעולות שעד לפני מספר שנים לא נהגנו לעשות. כיום אנחנו חשים שמאוד חשוב ונחוץ שנהיה שם, למען הצלת הילדים.


אלונה – ימי כיף

לרי: אלונה עומדת לספר לנו על החלק המהנה ביותר בתוך מגוון הפעילויות שלנו.אלונה: לאחר כמה שנות פעילות היינו גוף קטן ללא מטרת רווח שקבוצת הנהגים-המתנדבים שהרכיבה אותו הייתה פוגשת את הילדים ומשפחותיהם על בסיס יום-יומי, בנסיבות קשות של ביטויי המחלה ובנוסף להם הקושי במחסומים. רצינו לשלב בעשייה הזאת גם פעילות נורמלית, בריאה יותר, במעורבות המשפחות. וכך ב-2012 התחלנו לצאת עם המשפחות לחוף הים.

היו אלה ימים שהילדים חיכו להם בכיליון עיניים ולא פחות מכך הורי הילדים והאחים והאחיות שלהם. כ-30 ילדים שהיו אז בטיפולנו ובני משפחותיהם נסענו, שני אוטובוסים מלאים, אל החוף בו בילינו יחד מן הבוקר המוקדם ועד רדת החשכה. מתנדבים הצטרפו אף הם ושעשעו את הילדים בים.

באותם ימים הצלחנו לקבל את האישורים הדרושים לביצוע התכנית מהמִנהל האזרחי וכן לקבל מראש אישורי כניסה לילדים ולבני המשפחה, גם הצבא לא הערים קשיים כלשהם. מאוחר יותר התחלנו לארגן גם "ימי חורף" בבית ג'אלה ובהם משחקים ופעילויות לילדים, מוסיקה, ריקודים וליצנים.

ימי הכיף הללו הביאו רוב נחת לא רק לילדים ולמשפחות אלא גם למתנדבים. פגשנו בילדים לא רק בשעת מצוקתם ויכולנו לשמוח יחד אתם ולא רק לעשות למענם. לדאבוננו, מזה חמש שנים ויותר שאין אנו מצליחים לקבל את האישור הנחוץ כדי לקחת את המשפחות מחוץ לאזור ירושלים.

החלופה שמצאנו היא עריכת יום כיף באתר הנופש "מוראד" בבית סָחוּר, שהוא באמת מקום הולם לאירוע השנתי. אנחנו מביאים אתנו כדורים, גלגלי הצלה, מתנפחים, ומשחקי מים שונים לבריכה הגדולה שבמקום והילדים ומשפחותיהם המוסעים באוטובוסים מדרום ומצפון לאתר, מבלים יחד עם המתנדבים בבריכה ובמגרש המשחקים.לרי: אלונה שכחה להזכיר מרכיב מאוד חשוב בימי הכיף הללו: אוכל. כשהיינו יוצאים יחד לחוף תל ברוך, אלונה דאגה להביא אשה מיפו שבישלה מאכלים טעימים במיוחד עבורנו. היה מדהים!אלונה: האוכל היה לא רק טעים מאוד אלא גם מאוד מיוחד. אותה אשה מיפו בישלה מאכלים מסורתיים אותנטיים. נוצרו גם קשרים טובים עם המצילים במקום, שעזרו בלב חם וממש חיבקו אותנו וזכרו אותנו משנה לשנה.לרי: כל שנה במוראד אנחנו דואגים שכל אחד יקבל ארוחה טעימה ומזינה. כולנו שם יחד: המתנדבים, המשפחות, הילדים, הליצנים והאווירה השמחה. אירוע נפלא.


אלכסנדרה – פעילויות מיוחדות

לרי: אלכסנדרה, בדרכה השקטה ולא פעם בדרך רצופה מכשולים, מנסה לארגן פעילויות מיוחדות גם לילדים וגם לאימהות שלהם. היא נאלצת להיאבק במערכות בירוקרטיות ואף בטיפשות - לשמה.אלכנסנדרה: הצטרפתי ל"אדם ללא גבולות" לפני כשנה וחצי. אני קצת טיפוס של "עושה צרות". כשראיתי את מצבם של הילדים והמשפחות היה לי קשה מדיי להסתפק בהסעות. אמרתי לעצמי: "וואו, יש כאן כל כך הרבה מה לעשות כדי לספק פעילויות לילדים ולאימהות שלהן בשעות הארוכות של הדיאליזה", ואז החלטתי לעשות מעשה.

התחלתי בארגון סדנאות לאימהות. גרשון בסקין הכיר לי אשה נפלאה, נִימָלה, פלסטינית מבית ג'אלה שמקיימת חוגי התעמלות, מדיטציה, יוגה, ציור ועוד פעילויות מגוונות. לאחר שנפגשנו אתה מספר פעמים, גיבשנו תכנית פעולה שהתחלנו בביצועה ב"אוגוסטה ויקטוריה". אלא שאז אחד האחראיים, איברהים, החל להפריע לפעילות. ניסינו להסביר לו שלא מדובר בפעילות פוליטית, הכל למען האימהות, וכל הקרדיט הוא של בית החולים. הספקנו לבצע שני מפגשים וקיבלנו משובים מצוינים מהאימהות. בשלב הזה האימהות ביקשו לשלב פעילות בתנועה ולשם כך היה צורך באזור סגור לשמירת הפרטיות. בקשה זו נתקלה בסירוב והפעילות נפסקה. בנקודה מסוימת כתבתי למישהי בכנסייה הלותרנית בקשה ובה נאמר: "ראו, אנחנו בסך הכל מנסים לארגן פעילות. אולי אתם מוכנים לעזור? אנחנו זקוקים רק למעט סיוע". בתשובה שקיבלנו ממנה היה כתוב: " אנחנו בונים אגף חדש בבית החולים ונוכל להיענות לבקשתכם כשהוא יהיה מוכן, בעוד כשנתיים". וכך הנחנו את חלומנו בצד.

לא הכרתי את היוזמה מן העבר לקחת משפחות לים. לפני זמן לא רב, אירית ואני לקחנו את סאליבָּה ופאטמה לבילוי בים. פאטמה הביאה אתה את אחותה הקטנה וסאליבה הביא איתו שני בני דודים. זאת הייתה חוויה נהדרת, אולי המאושרת בכל ימי ההתנדבות שלי. אולי משום שכמו שאלונה ציינה, זו הייתה הזדמנות לחוות את הילדים במקום אחר. סאליבה נכנס לגלגל המים ולא יצא מן הים במשך כל שהותנו שם. הוא קפץ וצלל והיה כל כך נלהב ונסער. היה תענוג לראות אותו כל כך מאושר ואת פני אמו זורחות אף הן מאושר. פאטמה, הילדה המתוקה הזאת, קפצה גם היא אל תוך הגלגל שלה, ודיברה אל הגלים ואל הצדפים כל הזמן. זה מה שעשתה: היא בילתה את כל היום עם הצדפים והגלים עד שממש "נבלעה" בתוכם והייתה לחלק מהם.

אני פורשת מעבודתי עוד כמה חודשים וחשבתי אולי להעסיק את הילדים במלאכות יד שונות בזמן הדיאליזה. סיפרתי זאת ללרי והוא אמר: "מצוין, יש לך שדה פתוח לפעולתך". דיברתי שוב עם אברהים והוא אמר: "איזה רעיון נחמד". התחלתי כבר להיערך לפעילות ואז קיבלתי וואטסאפ מאיברהים: "לא נתחיל בזה עכשיו".לרי: אלכנסדרה, אני מעודד אתך להמשיך ביוזמות שלך. המשיכי לנסות ו"להזיז" את אוגוסטה ויקטוריה בכל דרך אפשרית. אני מאמין שזה יעבוד. אלכסנדרה לא לוקחת לעצמה מספיק קרדיט. אחרי סדנת האימהות, כמה מהן טלפנו אליי וסיפרו לי כמה חשובים היו להן אותם מפגשים.


סילבי – המתנדבת

לרי: סילבי, כמה שנים את כבר מתנדבת? 12? 14? לסילבי יש סיפורים שמעט מאוד זוכרים אותם, והיא עומדת לספר לנו אחדים מהם.סילבי: טוב, דרור ביקש ממני לספר כמה סיפורים. לפני לא מעט שנים לא היו לנו ימי כיף בים. יום אחד סיפרו לנו במחלקה לנפרולוגיה ב"שערי צדק" שהם לוקחים את כל הילדים לאילת, ביחד עם אחיות הדיאליזה וכל המכשור הנדרש, לקמפינג של יומיים.

לאכזבתם של הילדים הפלסטינים, לא ניתנו להם אישורים מתאימים כדי להשתתף בנופש מחוץ לגבולות האזור. כלומר – נופש רק ליהודים. זה כבר היה יותר ממה שיכולנו לשאת. הרגשנו ממש נורא עם זה, ואז באופן ספונטאני החלטנו לקיים יום כיף לילדים הפלסטינים. לא היה לנו באותו רגע מושג מה בדיוק נעשה, גם לא אמצעים ושום דבר דומה למה שעומד לרשותנו כיום. אז פשוט הזמנו את כל הילדים והוריהם לגינה שלי, מייד לאחר גמר טיפול הדיאליזה. המתנדבים והמשפחות הביאו למקום אוכל נהדר וממתקים ואני הבאתי משחקים רבים שכולנו שיחקנו בהם. יש לי תמונות של יחיא – כולם בודאי מכירים אותו – אז בן שנתיים בערך, וכן יעקוּבּ שהיה אז בן 3. כך התחילה אצלנו המסורת של ימי הכיף. זה סיפור אחד.

הסיפור השני שלי הוא, כפי שהעיר לי דרור, סיפור של תקווה. יום אחד הגעתי למחסום 300 ליד בית לחם. חיכיתי שם לסוהיילה, אמו של יעקוב, ולראניה, אמו של מאג'ד. חיכיתי זמן ממושך ואז הלכתי לראות מה מתרחש במחסום. שתי המשפחות היו בעבר השני של השער, והן הסבירו לי שלסוהילה אין אישור בתוקף. תוקפו פג יום קודם והיא אמורה לקבל אישור חדש אך בינתיים לא מאפשרים לה לעבור במחסום.

ניגשתי אל השוטרת במחסום והסברתי לה מדוע דחוף להם לעבור ולהגיע לטיפול בבית החולים ומדוע לא בא בחשבון בשום אופן להחזירם הביתה. הילד חייב לקבל טיפול. השוטרת שמעה ואמרה: "מצטערת, אני לא יכולה". דרשתי לדבר עם האחראית עליה וגם היא החלה עם אותו סיפור: "תראי, יש לנו הוראות. הם יודעים מצוין שעליהם להצטייד באישורים, ואם היא לא דאגה לוודא שיש לה אישור בתוקף, זו לא בעיה שלנו". אמרתי לה: "זו כן בעיה שלנו. הילד הזה זקוק לטיפול". "אם כך", אמרה האחראית, "קחו את הילד לטיפול בלי האמא שלו". "אם כך", אמרתי, "אני רוצה לדבר עם האחראי עלייך". הופיע מולי בחור צעיר, שופע בטחון עצמי שהתחיל עם "כן גברתי, יש בעיה?". הסברתי לו מה הבעיה והוא אמר: "מצטער, אנחנו לא יכולים לעשות דבר". אמרתי לו: "אין דבר כזה!" וכאן התחלתי לצרוח עליו. צרחתי ללא הכרה ואמרתי לו: "אמא שלך הייתה מתביישת בך!" אינני יודעת מה עוד אמרתי לו, אבל המלים זרמו מתוך לבי. השתררה דממה בכל האתר וכשהסתכלתי סביב ראיתי סביבי קבוצה גדולה של פלסטינים, עומדים שם ללא תזוזה, פעורי פה. הם היו כולם בצד השני, מסתכלים בשמץ חיוך בי, הקטנה, המנסה להגן עליהם.קיבלנו אישור ליום אחד ונסענו לבית החולים. לא אוכל לשכוח את היום הזה ונראה לי שגם הם לא. זה היה רגע חשוב שבו עבר מסר גם אל הפלסטינים, גם אל הצבא, שניתן לפתור בעיות גם ללא שימוש בכוח. דרור קרא לכך מסר של תקווה.לרי: עוד דקה אחת. אני רוצה להוסיף על מה שסיפרה סילבי. שני הילדים הללו, באופן לא צפוי, זכו שניהם להשתלה. יעקוּבּ, עקב שנים רבות של דיאליזה עדיין סובל מבעיות רפואיות שמצריכות מעקב וטיפול בבית החולים אחת לכמה חודשים. אנחנו בקשר רצוף עם משפחתו וממשיכים להסיע אותם בשעת הצורך. סוהיילה, אמו של יעקוּבּ, היא אשה מדהימה ויעקוב עצמו הוא גבר צעיר וחסון. לפני כמה חודשים פגשתי את מאג'ד ב"שערי צדק". הוא מגיע כל ששה חודשים לבדיקה כללית. עמדתי במחלקה ולפתע הגיעה ראניה, אמו, והעניקה לי חיבוק ענק, חיבוק שרק מעטים זוכים לקבל מאשה פלסטינית...


Comments


bottom of page