ביום ששי, 24 ביוני 2022, נפגשנו, מתנדבים מ"אדם ללא גבולות", עם מספר רב של משפחות להן מסייעת העמותה (כ-250 איש בסך הכל) ליום כיף באתר הנופש "מוראד" בבית סחור. קשה לתאר במלים את עוצמת השמחה והאושר שמביא עמו יום הכיף. כשילד נפגע במחלה קשה, כל משפחתו נפגעת: ההורים, האחים וכמובן הילד עצמו. המשפחה נקלעת למצב של מתח תמידי מתמשך וחרדה עמוקה. לעתים קרובות נפגעת פרנסת המשפחה משום שהאב אינו יכול לצאת לעבוד או משום שהרשות הפלסטינית מסרבת לכסות את מלוא עלויות הטיפול והתרופות וכמובן את מחיר הנסיעות בתוך שטח הרשות עד לנקודות המעבר והנטל עובר אל המשפחה.
אל תוך מסכת המצוקות הללו נכנסת העמותה עם מערך ההסעות, הסיוע הרפואי ויום הכיף השנתי.
פעם בשנה, ההורים, האחים והילד החולה מוזמנים לשכוח את הקשיים ומדווי היום יום, את החרדה, העוני וההשפלה של הקונפליקט המתמיד עם הרשות.
הגענו, כ-20 מתנדבים, ל"מוראד", זמן קצר לפני האוטובוסים שהביאו את המשפחות מרמאללה ומחברון. מיהרנו להכין ארוחת בוקר עם לַבַּנֶה (גבינת יוגורט), בייגלך טריים-חמים מהתנור ומגשי ירקות טריים, ארוחה ש"נחטפה" ונאכלה בהנאה גלויה. לא בכל יום זוכים הילדים לקבל ארוחת בוקר בריאה וטעימה מעין זאת.
ומכאן היישר אל בריכת השחייה. עשרות ילדים עם גלגלי ים מחליקים אל המים בליווי מתנדבים. אני השתעשעתי עם המשפחה של נרמין שאותה אני מסיעה כבר מספר שנים; אחיה הצעיר נרתע במקצת בתחילה אך עד מהרה פיתח אימון באשה הלא מוכרת הזאת, קפץ אל הבריכה צוחק בקול רם ומתיז מים לכל עבר.
הפתעה אחרת הייתה באזור הנשים - בריכה סגורה לנשים ונערות בלבד. הנשים הסירו את כיסויי הראש, לבשו בגדי ים וביחד עם כמה מהמתנדבות הישראליות, שרו ורקדו ללא עכבות כלשהן.
זו הייתה עבורן הזדמנות נדירה להירגע לכמה שעות מהלחץ והקשיים היום-יומיים.
באיזור מוצל, לצלילי מוסיקת רקע ערבית מסורתית, נשים וילדים הצטרפו אליי למעגלי ריקוד בצהלות צחוק בריא ומרפא שגברו אף על המוסיקה. היה זה רגע של אושר טהור.
במקביל שיחקו ילדים בבועות סבון ענקיות ובצבעי פנים (ספיידר-מן הייתה הדמות הפופולרית ביותר בקרב הבנים) והבנות צבעו ציפורניים, כל ציפורן בצבע אחר.
מכאן פנו כולם לארוחת הצהריים כשכל משפחה יושבת יחד וכל המתנדבים מצטרפים אל השולחנות. התיישבתי ליד משפחתה של מיאר מרמאללה. האוכל היה טעים מאוד וכולנו היינו רעבים. אני שואלת את אמא של מיאר, אינתיסאר, מתי לאחרונה אכלה במסעדה והיא עונה "זו הפעם הראשונה" וממשיכה שזה היום היחיד בשנה שבה אינה מבשלת או מנקה, מסדרת את הבית או מטפלת בילדתה החולה. יום שכולו הנאה.
לפתע שמעתי את שמי נישא משולחן סמוך. נער יפה תואר עם עיניים כחולות קרא בשמי. הפניתי ראשי אליו והוא אומר לי את שמו, ניגש אליי ומחבק אותי. היום הוא בן 18. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה במצב קשה וסכנה נשקפה לחייו. היום הוא בריא, השבח לאל.
בתום ארוחת הצהריים השתעשעו הילדים עם הופעה של ליצנים, גביעי גלידה ובלונים חולקו לכל ילד לסיום האירוע.
היטיב לתאר את היום אבא של ילד חולה: זהו המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשמוח באמת. לכל משפחה כאן יש ילד חולה, "הם" לא יעבירו עלינו ביקורת על היום הזה שבו אנחנו מרשים לעצמנו לשמוח.
ואני נותרתי עם מלה אחת מהדהדת בראשי לכל אורך היום ואפילו לאחריו: "אושר" -אושר של הילדים, של ההורים, של האחים ושל המתנדבים.
ומחשבה נוספת: היו שם 250 איש, אשה וילד באירוע, 250 פלסטינים שיודעים שישראלים זה לא רק מתנחלים וחיילים. גם זה חשוב.
יעל מואב
ברצוננו להודות מקרב לב לכל המתנדבים שתרמו לקיום האירוע ובמיוחד לאלין סגל ולאלונה ביידני-אורבך על העבודה הנהדרת שעשו בארגונו של יום הכיף.
כמו כן שלוחה תודתנו לארגון "Children of Peace" על הסיוע הנדיב שאפשר את קיומו של האירוע הזה.