כל שבוע אני נוסעת ממחסום קלנדיה לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים. אני בטויוטה הקטנה שלי, עם רנים ואמהּ במושב האחורי. אנו עוברים את הכיכר ליד המחסום ופונים לדרך אספלט סלולה היטב - עם נתיב אחד או שניים, לפעמים שלושה ואפילו ארבעה. כביש פתוח ומוגן היטב.
לאורך כל עשרת הקילומטרים ניצבת חומה. חומת ההפרדה, או גדר ההפרדה, או גדר הביטחון או מחסום ההפרדה, או חומת האפרטהייד או ג’דאר, או המחסום הישראלי בגדה המערבית. השם תלוי בדובר. כל אחד מדבר מפוזיציה, כמו שאומרים היום.
הנסיעה מתחילה ליד חומת בטון גבוהה מאוד, עשויה לוחות בטון ברוחב מטר ובגובה של כ-5 מטרים. הם עומדים סמוכים זה לזה, יוצרים מכשול, חומה אטומה, חומה גבוהה, כבדה, מאיימת. נראה שהמפלצת הזו לא עומדת בדרישות, אז הוסיפו חוט תיל עוקצני וסבוך, קוציו פוצעים את השמים.
בהמשך הדרך גדר מחליפה את החומה, גדר עשויה מיריעות פח מגולוון, מולחמות זו לזו. כמו גידור סביב אתר בנייה. אתה נוסע מספר קילומטרים לאורך גדר ידידותית זו, ואם אתה מרים את ראשך מהדרך לרגע, אתה יכול לראות קרעי שמיים... ולנשום.
משפרים את גדר הפח, מחליפים אותה בגדר בגובה שלושה מטרים לפחות, עשויה מרשת מתכת חזקה הפרושה בין היריעות, דומה יותר לכלוב או מכלאה. סלילי תיל צפופים מוצמדים לתקרת הכלוב.
לאורך הכבישים המחברים שכונות שונות, החומה מציגה וריאציות מגוונות.
יש, לדוגמה, לוחות בטון ענקיים, בהם לכל זוג יש עיצוב ייחודי. צורות מסוימות בבטון מקבלות דמות של כיפה או הר, חיקוי של הנוף ההררי בחוץ, של מה שמעבר לחומה. לפעמים הכיפה צבועה בצבעים שתואמים לנוף - חום, בז’, ירוק, בתקווה שמטיילים חולפים יקבלו את ההרגשה שהם חלק מהנוף, מבלי להבחין שהם עוברים בצילה של חומה גבוהה שהיא צלקת מכוערת, לא פחות.
מול התנחלויות ישראליות, החומה דקורטיבית יותר. הקבלן השקיע פה יותר: אבנים מלבניות משובצות בחומה כמו קרמיקה, בגוונים וסגנונות שונים, וברצף מוגדר היוצר תבנית מעוצבת. כמו בחדרי אמבטיה. קישוט. איזה יופי.
או חומת בטון עם גבס חום בהיר, זה באמת משהו. סגנון מקסיקני, המערב הפרוע, כל כך מגניב. התאמה מושלמת בין צבע החומה לבתים האפורים והצפופים שצצו בהתנחלויות מעבר לחומה.
כמה מבוני החומה עיטרו אותה באבנים פראיות, טבעיות, כאילו הייתה חומה תומכת, הר תמים או חומה המפרידה את חצר בית הספר מהרחוב, דבר מה טבעי, ידידותי, המתמזג עם הנוף ההררי מסביבו, כמו טרסה, משהו אותנטי.
פה ושם, בין מקומות שלא נחסמו הרמטית, מוצבים סלילי תיל, ערמות, שכבות - שכבות שממלאות חללים ורווחים בין החומה הענקית והמפוארת ונפרמים על האדמה.
וכך, שבוע לאחר שבוע אנו - רנים, אמה ואני - נוסעות לאורך הדרך בתחושת שלווה מלאה ובטחון מוחלט. האין זה נפלא? מלאו שחוק פינו ולשוננו רינה עבור כל הטוב הזה.
הדסה יעקובּוּס