לאחר יותר מתריסר שנים כיו"ר העמותה, לרי לסטר הודיע על כוונתו לפרוש מתפקידו. ב-1 בספטמבר 2023, לאחר תקופת חפיפה, יוחלף לרי על ידי איימי יורמן.
כיצד נראתה עמותת "אדם ללא גבולות" כאשר נכנסת לתפקידך? וכיצד היא השתנתה מאז? בשנת 2009, לאחר 30 שנה בתחום ההיי-טק, עבדתי במשך שנתיים כעצמאי וזיהיתי בתוכי צורך דחוף לנקוט עמדה נגד הכיבוש. קודם היה לי די נוח להשתמש בימי העבודה הארוכים בבועת ההיי-טק כתירוץ מדוע לא לראות ולא לעשות שום דבר. כעת, זה כבר לא היה המצב.
הצטרפתי לארגון מיליטנטי דו-לאומי שעשה הרבה רעש, אך יותר מכל דבר אחר – שימש עלה תאנה לממשלות הימין. היה כיף גדול. פגשתי כמה אנשים יוצאי דופן ונוצרו חברויות הדוקות, אך לצערי לפעילויות שלנו לא הייתה כל השפעה על נזקי הכיבוש ועל התרחבות ההתנחלויות הבלתי חוקיות. הגעתי למסקנה ששינוי הוא בלתי אפשרי, אך עדיין חיפשתי ארגון שבו אוכל להשפיע באופן מעשי, ולו במעט, על המצב בשטח. חברי הטוב אילן חיבר ביני ובין עמותה קטנה ובלתי מאורגנת בשם "אדם ללא גבולות", שסייעה למשפחות פלסטיניות עם ילדים הזקוקים לטיפול בבתי חולים ישראליים. עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי, ג'מילה, שעמדה בראש העמותה, צעקה לעברי משהו כמו: "תאסוף מחר בבוקר את סוהילה ורניה ואת הילדים שלהם ממחסום 300 ותביא אותם לשערי צדק". מי? איפה? מתי? את כל זה הייתי צריך לגלות בעצמי. אבל נלכדתי. הו, ג'מילה, איזו אישה! היא כמעט הרסה את הקונספט הנפלא שהיא עצמה יצרה. אך תמיד אחוש כלפיה הערכה עצומה ואתן לה את מלוא הכבוד על להט היוזמה ועל רוח המסירות שלה. אף אחד לא היה מסוגל לצעוק על שוטר משמר הגבול כמו ג'מילה. שום דבר לא עמד בדרכה. הילדים האלו היו אמורים להגיע לתורים שנקבעו להם בבתי החולים, עם היתרים או בלעדיהם. אבל איזה בלגן היה שם. רשם העמותות עמד לסגור את הארגון; חשבון הבנק היה ריק; מתנדבים היו, אבל איש לא ידע מי זמין ומתי. ג'רי, אלונה וטוביה הם חלק מהנשמות הטובות שהחזיקו את העניינים באותם ימים, והם עדיין מעורבים גם היום. התחלנו בארגון ההתנדבות, ואחר כך פנינו לטפל בניירת הבירוקרטית ובדוחות השנתיים שלא הוגשו לרשם העמותות במשך שנים. גייסנו סכומי כסף צנועים, ותוך שישה חודשים העניינים התחילו לרוץ חלק. המשפחות הפלסטיניות החלו לסמוך על המתנדבים שלנו, והפקידים הקטנים והחשדניים עזבו אותנו בשקט. הנסיעות עם המשפחות היו משהו מיוחד בשביל כולנו, ממש כפי שהן היום. פגשנו אנשים שבנסיבות אחרות לעולם לא הייתה לנו הזדמנות לפגוש. היינו מיעוט בר מזל. נוצרו חברויות עם פלסטינים מן היישוב – לא אקטיביסטים, לא פוליטיקאים, לא מיליטנטים – סתם אנשים פשוטים. התחלנו להבין עד כמה קשים החיים תחת כיבוש ועד כמה הפלסטינים מאופקים. לפני חמש-עשרה שנה סייענו לכמה עשרות משפחות, ו-10 הסעות ביום נחשבו לאירוע גדול. דברים השתנו מאז. הכיבוש נותר על כנו, הפלסטינים סובלים יותר מתמיד, ואנחנו עדיין כאן כדי לספק מעט עזרה, יום אחר יום. ובכל נסיעה אנחנו מותירים את חותמנו. עם השנים הרחבנו את הפעילות שלנו, והיא כוללת היום: ימי כיף נפלאים למשפחות ולמתנדבים בחוף הים או באתר נופש בבית סחור, ערבֵי מתנדבים, וחשוב מכול – סיוע רפואי לאותם ילדים, מבין הילדים שאנו מסיעים, שאינם זוכים לקבל את הטיפול התרופתי הנחוץ להם ממשרד הבריאות הפלסטיני. אי שם בתחילת שנת 2020 התחלנו לקבל פניות נואשות ממשפחות פלסטיניות שבתי החולים חדלו לספק להן תרופות וסירבו לבצע הליכים רפואיים חשובים. הבעיה הייתה (ועודנה) המימון. בפועל, הרשות הפלסטינית פשוט נותנת לילדים חולים למות. לא יכולנו לעמוד מנגד בחוסר מעש וחיפשנו תרומות על בסיס פרטני, כלומר לכל מקרה ומקרה. זהו אקט מציל חיים. מה היו המטרות שלך? ג'רי ואני פשוט גלשנו אל תוך הניהול של "אדם ללא גבולות" בלי שידענו לתוך מה אנחנו מכניסים את עצמנו. כל מה שרצינו היה להיות בטוחים שילדים החיים תחת כיבוש – מקום שבו שירותי בריאות מתקדמים אינם זמינים – יוכלו לקבל טיפול בסיסי. זה נשמע אולי יהיר, אבל במבט לאחור אני חושב שבאמת הרגשנו כך. היינו ממש מבועתים מן המצב הקיים, ובו בזמן קיבלנו עידוד רב מהפעילות החיובית של המתנדבים. כל המעשים הללו, ביחד, הם רק ניצוץ קטן בשמים גדולים ואפלים, אבל לדעת שאתה גורם לאמא תשושה להעלות חיוך קטן על פניה זו חוויה מיוחדת במינה. מתאמי ההסעות שלנו הם גיבורים אמתיים. לא היינו בטוחים כיצד התהליך הזה יתפתח, אך היום יש לנו תשתית ארגונית מצוינת שמשרתת הן את המשפחות הפלסטיניות הן את המתנדבים הישראלים. האם הנסיבות שבהן פועלים המתנדבים השתנו עם השנים? האם המציאות משתנה? המתנדבים עדיין מתנדבים, והם מתנדבים משום שהם חשים צורך עז לעשות משהו חיובי כדי לסייע לעם הפלסטיני, ובה בעת לנעוץ קוץ בפניו המכוערים של הכיבוש. הליך ההתנדבות ב"אדם ללא גבולות" השתנה. לפני כ-10 שנים דיברתי עם אורית, חברה ותיקה, ושכנעתי אותה לפַתח, מאפס, אפליקציה שתהפוך את הליך ההתנדבות היומיומי לאוטומטי. המוצר הוא אדיר. כולנו משתמשים בו כדי להירשם לנסיעות וכדי לנהל אותן. כל המידע הרלוונטי נמצא שם, במחשב או בטלפון שלך, וזה מקל מאוד על חייהם של מתאמי ההסעות ועל חיי המתנדבים שלנו. אייל קיבל על עצמו אחריות לאפליקציה, ובעבודה משותפת עם בית תוכנה בחברון, מכניס לכלי הזה מדי פעם שינויים ומרחיב את יכולותיו. אני מקווה בכל לבי שיום אחד המשפחות הפלסטיניות תוכלנה להשתמש באפליקציה כדי לבקש סיוע, כדי לתקשר עם מתנדבים וכדי לקבל את מלוא המידע שהן זקוקות לו בנוגע לנסיעות. זה למעשה החלום האולטימטיבי שלי ביחס לתפקוד העמותה. מהם האתגרים הגדולים ביותר של "אדם ללא גבולות"? אני לא חושב שיש אנשים רבים – למעט מספר מועט של מטורפים – שממש מתנגדים למה שעמותת "אדם ללא גבולות" עושה. אנחנו שומרים בכוונה על פרופיל נמוך בתוך החברה הישראלית, והמחמאות הגרועות ביותר שקיבלתי היו "אוהבי ערבים", "בוגדים", "שמאלנים מסריחים" וכד'. שום דבר נורא במיוחד. הדבר שהכי קשה להתמודד אתו הוא מותו של ילד. הילדים האלו מועברים לבתי חולים בישראל משום שבפלסטין אין שירותים שיכולים לטפל בהם. דיאליזה מבוצעת בבית חולים אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים, ויש סיבות טובות לבקר את העניין הזה. אבל הבעיה העיקרית היא שהפלסטינים לא מופיעים בבסיס הנתונים הישראלי של הממתינים להשתלות איברים. אם הורה לא עומד בקריטריונים של תורם כלשהו, אזי גורל הילד שלו נחרץ. היו מקרים אחדים ויוצאי דופן של תרומות כליה, אך יש ילדים שעזרנו להם במשך שנים ונפטרו לפתע. זה נכון גם ביחס לחולי סרטן. זוהי חוויה מטלטלת שקשה מאוד להתמודד אתה. כיצד התפקיד שינה את חייך? אני חלק מקבוצת אנשים בעלי דעות דומות שרואים חשיבות עליונה בקיומה של עמותת "אדם ללא גבולות" בתוך המפה הסוציו-פוליטית הנוכחית של ישראל/פלסטין. למרות כל המהמורות המכוונות, שמטרתן להערים קשיים על חיי היום-יום של הפלסטינים, המתנדבים שלנו מצליחים להבטיח שכל משפחה תגיע בזמן ובנחת למקום חפצה. זה נותן לי סיפוק עצום.