לפני כמה שבועות הסעתי את משפחתו של יעקוּבּ להיפגש עם משפחתו של נעם נאור ברמלה. לפני פחות משנה הושתלה ליעקוּבּ כליה. נעם, ילד בן שלוש מרמלה נפל ממרפסת ביתו, נפגע בראשו ומת מוות מוחי. משפחתו החליטה לתרום את איבריו, וברשימת ההמתנה רק יעקוּבּ נמצא מתאים. לפני כן, טופל יעקוּבּ בדיאליזה למעלה משבע שנים, ולא נמצא לו תורם מתאים מבני משפחתו. יעקוּבּ גר עם משפחתו ביָטָא, ברשות הפלסטינית.
השתלת הכליה הצליחה, והוא אינו נזקק עוד לטיפולי דיאליזה. מיד לאחר ההשתלה ביקשו סוהילה וסמיר , הוריו של יעקוּבּ, לפגוש את המשפחה שתרמה את האיברים ולהודות להם על תרומתם. ואכן, לפני שבועות מספר נערכה הפגישה.
הנסיעה מירושלים לרמלה, הייתה מתוחה, ונדמה היה שהדרך מתארכת. לפגישה הגיעו יעקוּבּ, ותאומתו שרה והוריהם. וברמלה חיכו, גם הם מתוחים, הוריו של נעם נאור. אביו של נעם חיכה כבר במגרש החניה, תחילה לחצו ידיים בהיסוס ואחר בחום. בדירה חיכתה האם, ואט אט התאספו שאר בני המשפחה. משפחתו של נעם סיפרה איזה ילד היה – שמח וחייכן. משפחתו של יעקוּבּ סיפרה על חייהם – שנים רבות של בתי חולים, ניתוחים ותרופות.
הביקור נמשך משעות הבוקר המאוחרות ועד לשעות הערב. בני המשפחות דפדפו באלבומי תמונות, סיפרו על עצמם, התעניינו זה במשפחתו של זה, צחקו ובכו. במציאות החיים בישראל יש סיכוי מועט מאוד למפגש בין משפחה פלסטינית לבין משפחה ישראלית, ופעמים רבות זהו מפגש טעון או מנוכר. אך שתי המשפחות הוכיחו כי תתכן מציאות אחרת, נכונה יותר. הרבה רגשות בוטאו במפגש – עצב אינסופי על מוות של ילד בן שלוש והתרגשות שמשהו ממנו נשאר חי. שמחה על הצלת חיים של ילד בן עשר וכאב על האובדן של האחר. היסוס, חשדנות, קשר וחום, ואולי יותר מכול – תקווה.
אלונה בידני־אורבך